מילואימניק

לפני המלחמה

התקופה לפני המלחמה הייתה לי שגרה טובה. כבר הייתי במקום מתקדם בעבודה, ובגלל שזה היה קיץ בדיוק למדנו איך לעשות את הקיץ עם הילדה מתי לוקחים יום חופש, איך לתזמן את הסבתות. זאת הייתה תקופה שבעיקר חשבתי על התפתחות עצמית בקריירה ובמשפחה. כבר הייתי מבוסס וזה הרגיש כאילו אני מתגלגל, חי. זו לא עבודה ראשונה אחרי לימודים. המטרות הקרובות היו טיסות וחופשות בחגים, המטרות הגדולות הן פנסיה מוקדמת וחופש כלכלי. השגרה לא הרגישה כמו משהו בלי שינוי, אלא שינוי איטי וקבוע. חצי מתוכנן.

08:00

היינו בסופ"ש צימרים בצפון עם חברים עם ילד בערך בגיל של נוף הבת שלי. קמנו בבוקר ושמענו שהיו המון טילים בדרום. בגלל שהחברים שלנו גרים בעוטף ודאגו מהמצב ויתרנו על טיול שתכננו לאותה שבת והתחלנו לחזור הביתה.

08:45

כשנסענו הביתה שמענו ברדיו. מישהו שהתקשר עלה לשידור, הוא מספר שהוא גר בעוטף, לוחש שהוא שומע מחבלים מחוץ לבית ושצה"ל לא מגיע.
והשדרן לא ידע איך להגיב. ואני כמוהו נחנקתי כשהבנתי שזה הילד שמדבר.
ממש עצרתי בצד, לא יכולתי להמשיך לנהוג.

11:37

לאורך הבוקר היו כמה הודעות בקבוצות ווטסאפ של המילואים. אנשים שאלו אם כולם בסדר, היו אנשים שווידאו שלא מקפיצים אותנו.

12:00

אני לא יודע אם זה היה הכחשה וניתוק, אבל גם כשהגעתי הביתה הייתי בטוח שלא שיגייסו אותי למילואים. אפילו לא התחלתי להסתכל על הציוד.

18:37

פה כבר פחדתי.
בזה שגייסו אותי בעצם האסימון נפל, זה עניין רציני. זה לא סתם קצינים מורעלים. התחלתי לארוז את התיק תוך כדי שאני מנסה ומצליח לשדר רוגע.

19:55

יצאתי מהבית ונכנסתי לאוטו. קלטתי ששכחתי את המטען לטלפון אז עליתי מהר לקחת אותו ופתאום

שיר רצה עם נוף בידיים למקלט. היום זה מראה שאנחנו רגילים אליו, אבל אז זה היה לי כמו סרט מטורף. זאת הייתה הפעם ראשונה שהיא מוציאה אותה מהמיטה ורצה קומה למטה למקלט. ואני בדיוק נכנסתי הביתה וראיתי הכל מהצד, כי מבחינתה כבר הייתה לבד.

אין לי כוח להסביר

ינואר 2024

בתקופה הזאת הייתי ממש
מנותק מהעולם

לא חשבתי על עבודה, אבל כן המון על שיר ונוף.
והמחשבות האלו היו משהו שמצד אחד מחזק כי רציתי לחזור אליהן ובכלל לחזור לשגרה, אבל מצד שני זה מחליש, זה ‫משהו שאולי לא אחזור אליו.
כשיש בת זוג אתה מתחיל לחשוב אחרת, כשאתה אבא אז בכלל.

היו לילות שלמים
שלא הורדתי עיניים מהאמר״ל

בכל שמירה כזאת הייתי בערנות וזהירות מטורפת.
‍זה לא לשמור בש״ג, זה בתוך עזה ומכל רעש אתה נדרך. היו שמירות שהרגישו יותר מפחידות,
בדרך כלל זה היה כשהתמקמנו במבנה חדש כמה רחובות עמוק יותר.

התפאורה נראתה בדיוק כמו מלחמה בסרטים, כל ההריסות..
הריח, זחל של טנק חורק, שקט, ירי וצעקות, ירי תקין? ירי תקין.
מדי פעם ראינו גוויות של סוסים וחיות אחרות... בלילות היו כלבים מסכנים משוטטים ברחובות.

ניסינו לשמור על מתח מבצעי, אבל מצד שני היה חשוב שיהיה לנו נוח, כשהתמקמנו באיזשהו בית עזתי. אז ניקינו את הבית, סידרנו את המטבח, את הספות והמיטות ובישלנו, וחלקנו שיחקנו קאטן, התרגלנו.

בפעם הראשונה שנכנסים לעזה התרגשנו. כשמתחילים תנועה ברחובות שיח רדואן הסתכלנו על כל חלון. בפעם הראשונה שנכנסים לבית אתה מרגיש את הלב פועם. פעם ראשונה שחוטפים ומחזירים אש, לא חושבים פשוט פועלים באינסטינקט. כל פעם ראשונה כזאת הייתה משמעותית, והפכה לרגילה.

התרגלנו לשגרה בעזה

כשהודיעו לנו שאנחנו נכנסים רגלית לעזה, זה היה עלייה של עוד שלב בלחץ. בעצם כל פעם הלחץ עולה, אבל לרמה נמוכה יותר מהשיא הקודם. סיפרתי למשפחה שאני נכנס אבל ניסיתי להקטין את זה ולהגיד שאנחנו נכנסים למקומות שכוחות אחרים שצה״ל כבר היה בהם. שהיה נכון, אבל רק לפעמים.
לא חשבתי שישלחו אותנו לחזית, ולא הייתי בטוח אנחנו כשירים כמו הסדירניקים. כאילו אנחנו בסה״כ מילואימניקים.

סבב ראשון

נכנסנו לעזה

אחרי אותה שבת נוראה היינו בביל״ו והתאמנו מסביב לבסיס. זו הייתה תקופה שהורגש שעלינו את ברמה. אבל בהסתכלות בדיעבד, ערב אחד של מלחמה אמיתית היה מאמן וגורם לגיבוש ואורגניות טובה יותר.

23:50

כשהגעתי לבסיס בביל״ו המשיך להיות מלחיץ ולא ברור.
הקושי הגדול היה שנוף הייתה בת שנתיים, ומאז שהיא נולדה כמעט ולא היו פעמים שבהם אני או שיר נשארנו איתה לבד. היה לי מאוד קשה להשאיר אותן לבד, ובכל היום הזה היה לא ברור מה קורה בעוטף ומה אנחנו עושים. זה היה לילה נורא, לא הצלחתי לישון.

20:20

יצאתי מהמקלט ונכנסתי לאוטו, הנסיעה לבסיס הייתה מלחיצה.
‍הכבישים ריקים, מדי פעם יש קצת מכוניות שלא כל כך מצייתות לחוקי התנועה ולרמזורים, ואזעקות כל הדרך. קיוויתי שכשאגיע לביל״ו אקבל קצת בהירות על המצב ומה הצבא מתכנן לעשות.

כשחזרתי שאלו אותי כל מיני שאלות..

הרגשתי שלאנשים אין מושג מה זה מילואים, הבנתי שלא כולם חלק מזה. קרובי משפחה לפעמים הרשו לעצמם לשאול שאלות יותר ספציפיות. בעבודה אנשים שאלו מנימוס, כי הם יודעים שחזרתי ממאה ימים של מילואים. אבל הפריע לי שכולם לא יודעים איך להתמודד עם זה שחזרתי לשגרה כל כך מהר.

מה ראית שם?

היה לך מפחיד?

איך עזה מריחה?

נכנסת למנהרות?

מה עם החטופים?

ממש נכנסת לעזה?

איפה ישנתם?

מה אכלת?
איך הסתדרת עם הטבעונות?

מה עשיתם שם?

הרגת מחבלים?

ידעתי שאני חוזר מהר לחיים שלי בבית

לא היה לי בכלל חשק לדבר על המילואים. לא ניסיתי להסתיר משהו, פשוט לא רציתי שזה יהיה שיח. אז כששואלים אני ממלמל איזה משהו, על זה שבעזה אין מים בשביל שירותים מתפקדים אז מחרבנים בשקיות ושמשתינים מחור בקיר אל מחוץ לבית שלא יסריח, ועל כמה כיף לקבל מכתבים פיזיים כשאין טלפון. מהר מאוד הרגשתי שהמילואים היו כמו סיפור רחוק מהסדיר שקרה לפני 15 שנה ולא משהו שהסתיים לפני שבועיים.

היה לי קשה להתרכז

אחרי מאה ימים שהייתי ראש קטן ובלי טלפון, שחוץ מלדאוג לעצמי ולצוות לא היה מה לחשוב או לתכנן. לא הצלחתי להתרכז בדברים מורכבים, מתמטיים או בכללי בעבודה. גם הסבלנות בבית נפגעה. לא חשבתי שאני מתנהג אחרת, אבל הרגשתי שאני צריך יותר לנשום וקצת יותר להתאמץ להיות לגמרי בפוקוס עם נוף.

כמעט שגרת קיץ

יולי 2024

לעמדה הייתה תחושה של
מקום מבודד ופראי

אם לא הייתה אזעקה לכמה שעות אז היה פסטורלי ורגוע. במיגוניות אפשר להרגיש מוגן ולהמשיך לישון בכיף גם אם תיהיה אזעקה, אבל כמה שעות ביום אפשר להישאר רק ליד המיגונית?

העמדה שלנו הייתה ממוקמת בכניסה לשמורת טבע. מדי פעם גיוונו את השגרה המבצעית ונכנסנו לשמורה, טבלנו בנחל וקפצנו לבריכה שליד המפל הענק במטולה.

אז היו רגעי נחת בין כל הפחד

לעומת ההצלחה שלנו בעזה,
תחושת חוסר האונים התגברה
עם הזמן במיגונית

כל יום היו אזעקות ואז רצנו ל״ממד״ חטפנו טילים ושריפות מכל עבר. זאת הרגשה מזעזעת, במיוחד ללוחם שיוצא מהשגרה למילואים במחשבה שהוא הולך להילחם.

המזל שלנו היה המיגונית

אז בגלל מה שקרה, הביאו מיגוניות ענקיות, והרכבנו בפנים מיטות קומתיים. ככה בנינו ״ממד״. אבל לחיות חודשיים בתוך ממד בשבילי הייתה חוויה מטורפת ולא בקטע טוב. בתור חייל פשוט לא הבנתי מה הקטע שאני נשאר במקלט ולא נלחם?

בהתחלה הרגשתי שבשנייה
המצב יכול להסלים למלחמה
ענקית עם לבנון

רק שבוע לפני שהגענו נהרגו שני לוחמים מהצוות שהחלפנו, אז כל עדכון בקשר היה מלחיץ וידענו שאנחנו יכולים להיות המטרה הבאה.
גם החלק הזה שאני לא מנותק מהבית היה מבלבל. לרגע הייתי מדבר עם המשפחה, אפילו עושה שיחות עבודה, ואז מקבלים התראה מיידית על חדירת כלי טיס עוין, אני מנתק את הטלפון ורץ לממד.

הגענו למטולה 210 ימים
מאז שפרצה המלחמה

חשבנו שנגיע למשהו קליל, הרי כל המלחמה הייתה בכלל בעזה.
במשך חצי שנה מאז השבעה באוקטובר עד שהגענו, הייתה אזעקה פעם בשבוע בממוצע. בתקופה שלנו החלה הסלמה רצינית, בכל יום הייתה אזעקת חדירת כלי טיס עוינים של חיזבאללה וירי מטולה וקריית שמונה. וזה בלי לדבר ההפחדות מהמודיעין שלנו.

לעומת הסבב הראשון

בפעם הזאת זה היה כזה ״אפשר להתכונן מראש. בואו נתכונן ונעשה את זה כמו שצריך״, לסדר לו״ז עם הסבתות, ודוג-ווקר שיעזור להוציא את הכלבה בלילה כשהילדה ישנה ושיר לבד בבית.
לא היו לי ציפיות, התגלגלתי, כמו בהרבה סיטואציות אחרות במילואים. חשבתי שאנחנו נהיה בשטח מדינת ישראל וכמו שכל כמה שנים עושים מילואים באיזה חור, אז נעשה קו פשוט קצת יותר מעניין. ידעתי שלא יהיה קל אבל נסתדר עם הזמן.

סבב שני

חודשיים במיגונית

כשחזרתי הביתה הפעם באתי עם אנרגיות לשפר את עצמי

בעבודה קיבלתי פידבקים שאני נראה חדור מטרה, אני חושב שזה בגלל שראיתי שמאז שעזבתי למילואים בפעם הראשונה דברים שהשתנו לרעה, ואחרי הסבב מילואים השני כבר יש הרבה פחות סבלנות לאנשים שנעלמים לתקופות ארוכות. התחילו לשאול אותי בצחוק כזה - ״מתי אתה מפסיק?״, ״טוב סיימת כבר?״, ״אתה משוחרר או שאתה תכף חוזר לעוד סבב?״.
‍זה כבר לא התמיכה ועידוד אחרי הסבב הראשון של השבעה באוקטובר.
אבל החזרה גרמה לי להתאהב שוב בחיים האמיתיים שלי, אלה שבבית. כשנכנסתי הביתה ידעתי שזה המקום הנורמלי, הנכון והשפוי.
ומה שקרה במילואים... קרה מזמן בארץ רחוקה מכאן.

כשהתחילה המלחמה
עם חיזבאללה

עם מבצע הביפרים והתמרון בלבנון היו לי רגשות מעורבים.
מצד אחד התאמנתי לזה מאז 2008 בשירות הסדיר ובכל תרגיל בצווי מילואים, ובכל החודשיים בסבב המתסכל הזה מטולה, זה מה שהייתי בטוח שזה מה שאנחנו צריכים לעשות. אז מה הקטע? למה לא קראו לנו? עד לפני רגע היינו שם.
אבל מצד שני לקח לי איזה יומיים להבין שאנחנו כבר שנה כמעט במלחמה. וידעתי שאם לא עכשיו אז בעוד כמה חודשים יקראו לי. אם לא ללבנון, אז למשהו אחר.
חשבתי לעצמי למה בכלל שאני ארצה ללכת? מה אני רוצה למות?

ניסיתי לנצל את הזמן וליצור חוויות

לנצל החופש בשביל לעשות ממש פעילויות עם הילדה או עם שיר. אז עשינו קמפינג, נסענו לספארי. בדרך כלל אני לא מרגיש צורך לשבור את השגרה של הבית. כיף לי להיות בבית, אבל משהו בראש השתנה. באחר צהריים רגיל עם נוף יש לי איתה שעתיים בבית, אבל הפעם החלטתי שאני לוקח אותה לים. יכול להיות שהיה לי יותר מוטיבציה, אולי הרגשתי צורך להשלים זמן וחוויות איתה.

סבב שלישי

עייפות בעזה

כמה שבועות לתוך התקופה בבית גילינו ששיר בהריון, אני זוכר שראיתי את התמונה של האולטרסאונד.

לא נגמר

ינואר 2025

בשלב הזה כבר עברו יותר מ200 ימים שלא השקעתי בעצמי של הבית, במשפחה, בחברים, אני רואה חברים שהמילואים באמת שמים על הולד את ההתפתחות שלהם. את העסק שפתחו, הסטודנטים שמושכים עוד סמסטר ואולי אפילו מוותרים, למזלי אני במצב בסדר.

כל יציאה הביתה, חיכיתי להראות אם יוצאים על המשאית או האמר. על האמר היה נחמד ומהיר, אבל אם זה על משאיות זה היה מרגיש כמו משלוחים חיים של בקר, מלא אנשים עולים אחד על השני צפופים ופשוט רוצים לסוע לעוף משם, אבל עושים מה שצריך בשביל לחזור הביתה. זה היה מרגש אותי לראות את הים מתרחק לאחור ואת הגדר גבול של ישראל מתקרבת.

זה כבר לא השבעה באוקטובר
הייתה עייפות קולקטיבית

יש תחושה שמשהו פה לא מנוהל, לא ברור לאן בדיוק מכוונים, לאן רוצים להגיע, ומה התפקיד שלנו בתוך כל המלחמה.
אבל במילואים אני בסבבה, מערכתי וכבר לא אכפת לי מהפרטים בדיוק, הפעם זה הרגיש על גבול של סתם עוד מילואים, משהו לא.

בעזה אני מרגיש בבית

סתם נו, הפעם היינו במרכז הרצועה, כמה קילומטרים דרומית מאיפה שנלחמנו בשנה לפני כן (בעיר עזה עצמה).
‍היינו צוות מרגמות, בלי פצצות מרגמה. אמרו ״כלכלת פצצות״ או משהו. זה אמר להיות מוכנים, כל הזמן 24/7, שאם חמאס מתעורר ויורה על כוח מהגדוד, אז אנחנו נפציץ אותו עם כמה פצצות בודדות שיש לנו. בתכלס בעיקר עשינו שמירות, והחלפנו אחד את השני בהגנה על המוצב. קו ראשון לחוף של עזה השקיעות היו מדהימות.

#ילדהשלאבא #nofexplainsai #explainableai #centrallimittheorem ♬ צליל מקורי - Koren Gast

כשחזרתי היה לי הרבה זמן עם נוף בבית

אז עבר לי בראש רעיון שזה יהיה מצחיק ומלמד, אם נצלם סרטונים שהיא מסבירה על AI. היא כל כך נהנתה מזה שמדי פעם היא הייתה מבקשת שנצלם עוד סרטונים, ומבקשת גם מאמא.
סרטון אחד היה ויראלי והגיע ל30,000 צפיות בטיקטוק. מלא סטודנטים הגיבו ״בדיוק הייתי צריך את זה לפני המבחןןן״

חשבתי מתי אפסיק לעשות מילואים

מילואים זה יותר מסתם עוד תקופה בחיים שלי, בזה שאני בוחר לחיות פה וליהנות מהדברים הטובים במדינה הזאת, אז יש לי גם חלק לתת.
היו תקופות שבהם ללכת למילואים לניתוק מהבית היה משהו טוב, זה היה עוזר לעשות סדר בראש, איזשהו איפוס ממירוץ החיים.
אבל כשאני 30% מהשנה לא בבית זה כבר לא המצב, זה לא נורמלי.

המלחמה הסתיימה עד לסבב הבא

אני לא יודע מה זה בכלל אומר שהסתיימה המלחמה. יש כאלה שזה כבר הסתיים בשבילם. החברים שלי מהעוטף חזרו לגור בבית שלהם ומדי סופי שבוע אנחנו קובעים לטייל איתם. לפעמים אני חושב שוואלה יש קצת שקט ואז אני רואה שלט של החטופים, ולפעמים כתבה בחדשות מזכירה שיש עדיין ילדים בני 19 מסתערים על מחבלים בשכונות ארורות שחרשנו לפני שנה וחצי. לפעמים יש איזו הודעה משום מקום בקבוצת ווטסאפ על הסבב מילואים הבא, וזה מזכיר שאנחנו עוד במהלך מלחמה.

התראה מפחידה בטלפון ואזעקה. התעוררנו רצנו מהר למקלט.
שיר צריכה ללדת ממש כל רגע כי אנחנו בשבוע ארבעים להריון.

עלינו חזרה הביתה מהמקלט. בווטסאפ התחילו הודעות מחברים. גילינו שזה קרה בכל הארץ באותו הזמן, לא ממש הבנו מה קורה. פתחנו וקראנו בחדשות

מלחמה עם איראן

סבב ?

הקפצה בשבוע 40

החלטנו שאנחנו נוסעים לסבא וסבתא בפתח תקווה,
להשאיר את נוף אצלם עם תיק שהכנו לה, זה היה תכנון מראש במקרה שהיו מתחילים צירים והיינו צריכים לנסוע ללידה לפני האיראנים.

03:30

הגענו להורים בפתח תקווה, והודיעו בחדשות שיש הנחייה מחמירה שאסור להתרחק ממרחב מוגן יותר מדקה וחצי. אז לא יכולנו לחזור הביתה. ואז הבנו שלא הכנו תיק לעצמנו. התחלנו להפנים שנישאר להשלים שעות שינה אצל סבא וסבתא.

04:40

בזמן שאנחנו מתארגנים לישון בממד הקטן, התחילה התכתבות בווטסאפ של המילואים. חשבתי שזה הזוי. מה אני והצוות שלי יכולים לעשות עם איראן? גם ידעתי שאין סיכוי ששיר יכולה להסתדר לבד הפעם. לא היה לי ברור איך הצוות יקבל את זה שלא אגיע.
‍
התקשרתי לנודל. הוא לא התווכח ואמר ״לידה אז לידה אין מה לעשות..״ ונרדמתי.

05:00

התעוררנו והחלטנו שאנחנו צריכים לחזור הביתה להרצליה, להירגע ולחשוב מחשבות רגועות ומזרזות בשביל הלידה שיכולה לקרות בכל רגע. חשבנו שבגלל שנוף נמצאת ב״פתרון למקרה של צירים״ שלנו, זה יעזור.
אבל הרעש הרצוף מהחדשות והממ״ד הצפוף לא היו פתרון ריאלי לתקופה ארוכה, אז למחרת החלטנו שנחזור הביתה להרצליה ונסתדר ברגע שנצטרך לצאת לבית החולים.

10:00

יום שני

כשהלכנו לבדיקה בבית החולים גילינו שהעבירו את כל היולדות לאולם שנחשב כמרחב מוגן. זה היה אולם לידה ענק שוילונות מפרידים בין היולדות והרעש היה מטורף ומזוויע. מאותו רגע חיפשנו פתרונות אחרים ובערב שמענו שבבית החולים לניאדו יש חדרי לידה ממוגנים ופרטיים.
באותו הרגע החלטנו ששם שיר תלד.

שיר ונוף מעירות אותי עם ברכת יום הולדת ושיר אומרת שיש לה מתנה בשבילי כי מתחילים לה הצירים. התקשרנו לסבא וסבתא שיבואו לקחת אליהם את נוף, ואז התחילה אזעקה נוספת.

יום שלישי

09:30

הגענו לבית חולים ועשינו את הבדיקות לפני לידה. הרופאים אומרים שיש ירידת דופק. הכניסו אותנו למעקב וחדר לידה.
כשהדופק חזר להיות טוב נרגענו.

12:00

היינו באווירה טובה בחדר לידה הפרטי והשקט שלנו, מנותקים מכל העולם. פתאום קפצה התראה בטלפונים על טילים מאיראן, אבל אנחנו היינו בבועה המוגנת שלנו. לא התייחסנו אליה בכלל.

18:00

יער נולדה.

במהלך הימים אחרי הלידה

עדיין היה לי קצת פומו מהמילואים. אבל ידעתי שבפרופרציות של הדברים אני נחוץ יותר עם תינוקת בת יום, ילדה קטנה ובת זוג באשפוז אחרי לידה.

בינתיים קיבלתי צו לסבב מילואים הבא בגבול לבנון.
יולי, אוגוסט, ספטמבר 2025.